הסכסוך הישראלי פלסטיני
המטרה של עמוד זה הוא להכיר לציבור הישראלי את הנרטיב של הצד השני.
אין בעמוד זה כל נסיון לסתור, ובטח שלא לשלול את הנרטיב הישראלי, אלא נסיון להביא עובדות נוספות השופכות אור על מורכבות ההתפתחות של הסכסוך.
ההיסטוריה מזווית קצת אחרת
לפני 1882 – בפלשתינה (בין הירדן לים) חיים יחדיו מזה מאות שנים רוב ערבי ומיעוט יהודי בדו קיום.
על פי המכון לאסטרטגיה ציונית חיו בפלשתינה כמעט חצי מליון ערבים ובערך 45,000 יהודים.
לחצו כאן כד לצפות בגרפים המראים את גדלי האוכלוסיות על פי המכון לאסטרטגיה ציונית.
1882 – מתחילה העליה הראשונה, מערכת היחסים בין הערבים ליהודים בארץ ישראל טובה.
1891 – אחד העם מגיע לארץ ישראל וכותב דיווח מעניין על העליה הראשונה ומערכת היחסים עם הערבים. הנקודה הכי חשובה במאמרו שנקרא "אמת מארץ ישראל" היא שהערבים בינתיים , הן איכרים והן בעלי האחוזות, נהנים מהעליה היהודית, אבל אם הם ירגישו שהיהודים באים לדחוק אותם, זה לא יהיה פשוט. [1]
תחילת המאה עשרים – היהודים בחו"ל פונים לבריטניה (האימפריה הכי גדולה בעולם והמדינה עם הכי הרבה קולוניות) ומבקשים אישור להקים מדינה יהודית באחד המקומות הכבושים שלה. בריטניה נענית ומציעה את אוגנדה. היהודים מסרבים... על ארץ ישראל אין על מה לדבר עם בריטניה, הארץ תחת שליטת האימפריה בעות'מנית.
1907 - יצחק אפשטיין מבקר את ההתעלמות של התנועה הציונית מערביי פלשתינה וכותב בעיתון השילוח על ה"שאלה הנעלמה": "שכחנו כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה זה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעזבה"
1914 – תמונת מצב – המיעוט היהודי גדל באמצעות הגירה ומהווה כעשרה אחוזים מהאוכלוסיה בארץ ישראל. שני הצדדים מדווחים על דו קיום בריא בין היהודים לערבים.
מלחמת העולם הראשונה - כבר באמצע מלחמת העולם הראשונה החלו בריטניה וצרפת לדון כיצד יחלקו ביניהן את השטחים שיקבלו לאחר קריסת האימפריה העות'מנית. בריטניה רוצה ליצור רצף טריטוריאלי בריטי משדות הנפט ליד העיר כרכוכ שבעיראק ועד לנמל חיפה, מעבר לנפט, בריטניה רוצה ליצור אזור חיץ שירחיק את המעצמה הצרפתית מתעלת סואץ שהיתה בשליטתה באותו הזמן. במהלך המו"מ צרפת מסרבת לכך שבריטניה תשלוט על צפון פלשתינה והם מסכימים לחלק את המזרח התיכון כך שפלשתינה תהיה תחת שלטון בינלאומי (ראו מפה מצורפת: האזור האדום יהיה בשליטת בריטניה, הכחול בשליטת צרפת והחום תחת שלטון בינלאומי). בריטניה אינה מרוצה מההסכם ומהחלל הריק שנוצר בפלשתינה, כמו כן היא כמהה לתמיכה של ארה"ב במלחמה.
בתחילת 1917 הנשיא האמריקאי וודרו ווילסון פורש את משנתו המדינית ובנאום בקונגרס הוא תוקף את האימפריאליזם- בריטניה מבינה שהרעיון של כיבוש ה"אזור החום" על ידי בריטניה תיתפש בעין לא יפה על ידי ארה"ב ולכן היא מוותרת על הרעיון. באותו נאום, וילסון מדבר גם על עקרון שחרור העמים והזכות להגדרה עצמית.
בריטניה מצאה פתרון מצוין להגשמת האינטרסים שלה באמצעות תמיכה בציונות: תמיכה בציונות יקנה לה שליטה מסויימת בפלשתינה ולא תהווה כיבוש אימפריאליסטי אלא תמיכה ברעיון ה"זכות להגדרה עצמית". כדי לוודא שהאינטרסים של בריטניה ימומשו, הם נפגשים עם מנהיגים ציונים כמו ויצמן, סוקולוב, אהרונסון והרברט סמואל אשר הבטיחו את נאמנותם לבריטניה. בנוסף לכך, הרברט סמואל הבטיח להם שכל יהודי העולם בכלל ושני מליון יהודים בארה"ב יביעו תמיכה בבריטניה [2] - תמיכה שבריטניה הייתה צריכה לאור המחיר הכבד שהם שילמו בעקבות מלחמת העולם הראשונה..
אגב, לאחר תחילת המנדט, בריטניה בונה ומפעילה צינור באורך של כמעט 1,000 ק"מ שמעביר נפט מכירכוכ לנמל חיפה.
2.11.1917 – חודש ושבוע לפני ש"ארץ ישראל נכנסת למלאי" של האזורים הכבושים של בריטניה, בלפור נותן הבטחה ליהודים שהם יוכלו להקים בית לאומי בתוך פלשתינה. חשוב לזכור כי בהצהרת בלפור כתוב במפורש שההצהרה לא תפגע באוכלוסיה הלא יהודית בארץ ישראל. מעניין לדעת כי הנוסח הסופי של הצהרת בלפור התגבש לאחר התכתבות בין הבריטים להנהגה הציונית. מסתבר שההנהגה הציונית ביקשה ב 13/7/1917 שההצהרה תכלול את המילה "מדינה" ושכל פלשתינה תיהפך למדינה ישראל: "הקמת פלשתינה שלמה (an integral Palestine) בתור מדינה יהודית ובתור בית לאומי של העם היהודי". העובדה שהבריטים החליטו להימנע משימוש במילה "מדינה" או מציון גבולות הבית הלאומי שיקום בעתיד, מראה כי הבריטים רצו לשמור על עמימות.
9.12.1917 – אלנבי כובש את ארץ ישראל והערבים מופתעים מההבטחה שניתנה ליהודים ומעלים כמה נקודות:
-
היהודים ואנחנו אחים פה. הארץ שייכת לכל מי שחי פה לפני שאתם (הבריטים) הגעתם, ולא ליהודים שבחיים כיום באירופה. היהודים באירופה הם אזרחי המדינות שבהן הם גרים. [3] [4]
-
יופי שהיהודים חיו פה לפני אלפיים שנה, אז מה? נחזיר את לונדון לאיטלקים? את ספרד לערבים? זה לא עובד ככה [5]
-
אנחנו רוב, אנחנו מהווים 90% מהאוכלוסייה, יש סתירה בהצרת בלפור- כתוב במפורש בהצהרת בלפור שהיא לא תפגע בנו, הילידים המקוריים של הארץ הזאת. מה זה אומר בית לאומי בתוך ישראל? תסבירו! [6] [7]
-
חשוב לציין שחלק מהיהודים בישראל (המקוריים שלפני העליות הראשונות) הסכימו עם טענות הערבים.
ההשלכות של הסכם סייקס פיקו
לפני הכיבוש לא היתה חלוקה של ירדן/לבנון/סוריה/ארץ ישראל- הכל נחשב שטח אחד – "סוריה הגדולה".
הצרפתים והבריטים הגיעו למזרח התיכון והתחילו לצייר גבולות.
כל האזור התנגד לחלוקה השרירותית הזאת אבל באמצע שנות העשרים הערבים התייאשו.
הירדנים אמרו: "טוב סבבה, אנחנו ירדנים"
הלבנונים אמרו: "טוב סבבה, אנחנו לבנונים"
הסורים אמרו: "טוב סבבה, אנחנו סורים"
הפלסטינים אמרו: "רגע, אז אנחנו פלסטינים אבל אנחנו עכשיו צריכים להתחרות על האדמה הזאת עם יהודים מאירופה שקיבלו אישור מבריטניה לבוא דווקא לפה???"
1919 - משלחת קינג-קריין
בשנת 1919 הגיעה משלחת מטעמו של נשיא ארה"ב וודרו ווילסון לבחון את המזרח התיכון תחת המנדט של בריטניה וצרפת.
המשלחת כותבת דו"ח שבו היא מביעה סימפטיה רבה לפרויקט הציוני אך הם טוענים שיש לעשות שינוי דרסטי בתכנית הציונית כדי שלא תפגע בילידי הארץ. להמלצות ועדת קינג קריין.
1920-1921
מאורעות תר"פ ותרפ"א – פעם ראשונה שהערבים מתחילים להילחם ביהודים.
1922 – הבריטים מנסים להרגיע את הערבים. צ'רצ'יל מגיע לישראל ואומר: "אמרנו בית לאומי בתוך פלשתינה, ממש לא התכוונו שכל פלשתינה תהפוך למדינה יהודית" אל תדאגו! הציונות לא תפגע בכם..... [8]
1923 – ז'בוטינסקי כותב את המאמר המצוין "על קיר הברזל". במאמר הוא כותב את הדבר הבא:
הערבים פה, הם בני המקום, הם הילידים, הם ממש כמו האצטקים, האינדיאנים או כל קבוצה ילידית. כל עם ילידי, פראי או מתורבת, נלחם במתיישבים החדשים בין אם הם מוסריים ובין אם לא. ערביי פלשתינה רואים באדמה הזאת כאדמת מולדת ובצדק ולכן הם ילחמו בנו. ואז הוא מגיע למסקנה שחייבים להתארגן צבאית לקראת העימות הבלתי נמנע. [9]
1929 – מאורעות תרפ"ט – כפי שחזה ז'בוטינסקי, לאחר שיהודים מתנועת בית"ר מניפים את דגל ישראל בכותל והפגינו נגד הממשלה באמירה "הכותל - כותלנו, ובוז לממשלה" הערבים רואים זאת כסימן לכך שכל מה שהם חששו ממנו מתגשם- קיימת השתלטות זוחלת של הציונות על אדמה שהם רואים אותה כשלהם ומבצעים טבח נוראי בישוב היהודי בחברון. מוצדק? ממש לא !! אבל, כפי שז'בוטינסקי אמר, לא שונה ו(לא יותר אכזרי) ממה שהאינדיאנים עשו.
במאורעות תרפ"ט נהרגים 133 יהודים ו 110 ערבים.
1929-1947– לכל אורך המנדט, הבריטים מנסים לתמרן בין ההבטחה שלהם ליהודים שיוקם להם בית לאומי בפלשתינה לבין ההבטחה לערבים כי הבית הלאומי ליהודים לא יפגע בהם. הערבים מנסים לעשות מרד גדול בין השנים 1936-1939 והוא מדוכה ביד קשה על ידי הכוחות הבריטים.
1947 – לבריטים נמאס, הערבים שונאים אותם כי הם נתנו את האדמה למהגרים יהודים מאירופה ואם הבריטים לא היו באים היתה כאן מדינה ערבית פלסטינית עם אותו מיעוט היהודי שהגיע לפני 1917. היהודים שונאים את הבריטים כי הם מנסים לצאת בסדר עם הערבים ועוצרים לפעמים את העליה היהודית ובוגדים בהבטחה שניתנה להם על ידי בלפור.
האו"ם לוקח את המושכות ומציע לחלק את הארץ:
55% מהשטח ילך ליהודים, 45% לערבים
(האוכלוסיה מנתה אז 1.3 מליון פלסטינים ו 750,000 יהודים).
מבחינת הפלסטינים זה היה כמו "משפט שלמה" – האמא שאוהבת את התינוק שלה לא תסכים שיחלקו לה את הילד.
הפלסטינים מסרבים....הם עדין מסרבים לקבל את הרעיון שמעצמה או גוף בינלאומי שלא שייך למזרח התיכון יש זכות להחליט מה יהיה גורל הארץ שהם יושבים בה מזה דורות על גבי דורות. הפלסטינים מסרבים להצעת החלוקה.
נובמבר 1947-מאי 1948
הערבים והיהודים נלחמים אחד בשני עד חומרה.
העניין הוא כזה, היהודים מאורגנים, אך הפלסטינים לעומת זאת.מפולגים, ללא כל ארגון צבאי ולאחר דיכוי בריטי שפירק את החברה הפלסטינית שמונה שנים קודם לכן, לא היה להם סיכוי.
ישראל מצליחה לגרש/להבריח בערך 300,000 פלסטינים מתוך שטח ישראל אל מדינות ערב השכנות שקולטות את הפליטים ושומעות מהם סיפורי זוועה כמו סיפור "דיר יאסין" ומחליטים לעזור ולהילחם בישראל ברגע שהבריטים יעזבו.
אלק קירקברייד, ציר בריטי בעמאן שניסה למנוע את המלחמה ותיאר את הימים האחרונים לפני התקיפה כך:
"אין בכוחי לספר או לרשום את השיחות הרבות מספור שהיו לי עם מנהיגים ערבים שבהן דשתי וחזרתי ודשתי באותם דברים וקראתי לנהוג בזהירות...כדי להיווכח, לבסוף, שכל מאמצי היו לשווא בשל הפניות הנואשות לעזרה שנשמעו מאי שם בארץ ישראל, או בגלל הגעת קבוצת פליטים חדשה והשמועות החדשות שהפיצה".
אבל יש לנו כאן גם סיפור קטן של בגידה של ירדן: גולדה מאיר נפגשת פעמיים בחשאי עם מלך ירדן עבדאללה. עבדאללה ממש לא מעוניין להיכנס למחלמה נגד הציונים בארץ ישראל כיוון שהוא בעיקר מעוניין להגדיל את שטח מדינתו ומבחינתו לספח לירדן את השטח שמוקצה לערבים על פי תכנית החלוקה.
למלחמה ב 1948 עבדאללה נגרר שלא ברצונו, כפי שאלק קירקברייד מוסיף: "לחץ ציבורי עצום מופעל על המלך עבדאללה להכניס כוחותיהם לארץ ישראל לאלתר. העובדה שעמאן מוצפת פליטים פלסטינים אינה עושה את העניינים קלים יותר"
מלחמת העצמאות – המלחמה מתנהלת בשלושה חלקים עם שתי הפוגות כאשר אף מדינה לא ממש שולחת יותר מדי כוחות (כי כל אחת מהן היא מדינה חדשה ומי לעזאזל רוצה להילחם בשביל הפלסטינים??). למעשה, לאחר ההפוגה הראשונה במלחמה, לישראל יש יותר כוחות צבאיים מכל צבאות ערב גם יחד.
סוף מלחמת העצמאות– ישראל השתלטה על 78% מהשטח, עוד 350,000 פלסטינים ברחו/גורשו מישראל, מצרים שולטים על עזה וירדן לעומת זאת כובשת ומספחת את הגדה המערבית ועל כן נחשבת לבוגדת בעולם הערבי. לקריאה בהרחבה על הנכבה לחצו כאן,
לראיון מצולם עם לוחם פלמ"ח לחצו כאן, לראיון עם לוחם פלמ"ח נוסף לחצו כאן קריאת מסמכים מארכיון המדינה לחצו כאן.
1949-1967 - הפלסטינים נמצאים תחת כיבוש ירדני. העולם הערבי די שונא את הירדנים והמדינה היחידה שבעד ירדן ומכירה בסיפוח הזה, באופן לא מפתיע, היא ישראל. הפלסטינים לא נשארים חייבים ומתנקשים במלך הירדני.
במהלך הכיבוש הירדני מתקיימות עוד שתי מרידות גדולות שמדוכאות על ידי ירדן (ואפילו עם עזרה קטנה מצד ישראל).
הפלסטינים העקורים בהלם מהתבוסה, חלקם מנסים להסתנן חזרה, וחלקם מנסים לעבד את אדמתם ולהציל רכוש שנשאר מאחור.
צה"ל מנסה להעניש את המסתננים, לפעמים על ידי החרמת עדרים ולפעמים על ידי ירי, אפילו על מנת להרוג.
חלק מהפליטים פונים לטרור
1953 - באחד המקרים, פלסטיני מהגדה המערבית חודר לישראל וזורק רימון אל תוך בית ביהוד והורג את אם המשפחה ושניים מילדיה.
צה"ל מגיב ביד חזקה- כוח צנחנים בראשות אריאל שרון נכנס לכפר הפלסטיני קיביה שבגדה המערבית וטובח בשבעים אזרחים: גברים,נשים וטף.
1964 - אחרי 15 שנות כיבוש ירדני, הירדנים מבינים שאין ברירה ונותנים לפלסטינים להקים בשנת 1964 את הארגון לשחרור פלסטין או בקיצור אש"ף.
1967 - הרוסים מדווחים למצרים שישראל מרכזת כוחות בגבול סוריה, כנראה לצורך פלישה וכך מתחיל מירוץ חמוש שסופו ידוע מראש.
המצרים מכניסים לראשונה מזה עשר שנים כוחות צבאיים לסיני אבל נאצר מגלה שהידיעה הרוסית היתה שגויה, אבל עכשיו זה מאוחר מדי...
ישראל מגייסת את חיילי המילואים, ירדן מנסה להשתחרר מהתווית הבוגדנית ומצטרפת לברית המצרית-סורית, מצרים סוגרת את מיצרי טיראן, האומה הערבית עם מורל גבוה וששים אלי קרב.
במקביל בישראל, הרמטכ"ל רבין מתמוטט, ראש הממשלה מנסה להרגיע את העם ברדיו ומגמגם, העם היהודי נמצא בפאניקה ומבקש ממשה דיין לתפוס את מקומו של ראש הממשלה שנתפס כדמות רופסת וחלשה.
דיין מחליף את אשכול, מורֶה לתקוף ראשונים והשאר היסטוריה.
האם היתה זו מלחמת ברירה? התשובה אינה חד משמעית וה"שאלה הנעלמה" של אפשטיין חזרה להיות רלוונטית אך עם זאת, יש אנשים שכבר מזהירים מההשלכות של שליטה על עם אחר. (את השליטה הישראלית על הפלסטינים ראשי השב"כ מסכמים בצורה ברורה מאוד בסרטון הזה מתוך "שומרי הסף" וגם שופטים צבאיים מתוך הסרט הדוקומנטרי "שלטון החוק").
1967 – 1993
הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, שחלק גדול מהם בכלל פליטים שהגיעו מתוך ישראל בשנת 1948, חיים מאז 1967 תחת שלטון צבאי זר.
כל חייהם של הפלסטינים נוהלו על ידי הממשל הצבאי (ואח"כ המנהל האזרחי) - גוף גדול מאוד בצבא שהיה אחראי על מערכת החינוך הפלסטינית, השיטור, התשתיות ובעצם כל מה שקשור בניהול של אוכלוסיה.
לצבא הישראלי הממשל הצבאי היווה נטל מטורף ואצל הפלסטינים הדבר יצר שנאה שהצטברה ויצרה התנגדות שהגיעה לשיא באינתיפאדה הראשונה (הנה סרטון של חייל המסביר על השירות הצבאי בזמן הממשל הצבאי).
עם תחילת השליטה הישראלית בשטחים, הממשלה התכנסה וקבעה שסיפוח השטח למדינת ישראל יסכן את עתידה כמדינה יהודית. עם זאת, קבוצת "גוש אמונים", בתמיכת הממשלה (או בהעלמת עין מצד הממשלה), החלו ליישב אזרחים ישראלים ברחבי השטחים שנכבשו בכדי ליצור עובדות בשטח שייאלצו את ממשלת ישראל, בסופו של דבר, לספח את השטח לישראל. בין כה וכה, הסיבה לשליטה הצבאית הישראלית על הפלסטינים שנבעה מאילוצים ביטחוניים לאחר מלחמת ששת הימים, הפכה להיות מוכתבת על ידי המציאות החדשה שההתנחלויות החדשות יצרו.
1987 - האינתיפאדה הראשונה
לאחר עשרים שנות שלטון זר, מתחילה התקוממות עממית ספונטנית (בעקבות תאונת דרכים בה נהרגו פועלים פלסטינים). ממשלת ישראל הייתה בהלם מההתקוממות וניסתה לדכא אותה על ידי העלאת מיסים (באותה תקופה הפלסטינים שילמו מיסים לישראל), גירוש מחבלים, מעצרים המוניים ואלימות כלפי מפגינים. סה"כ מתו במהלך האינתיפאדה הראשונה 164 ישראל ו 1,491 פלסטינים- הנה סרטון עם החיילים המסבירים על השירות בזמן האינתיפאדה הראשונה.
האינתיפאדה הראשונה סוקרה על ידי התקשורת הבינלאומית והעולם כבר לא יכל להסכים לכך שמדינה תשלוט על אוכלוסיה אזרחית מעבר לגבולותיה הריבוניים. לחץ בינלאומי הביא לכך שממשלת הימין בראשות יצחק שמיר אולצה לדבר עם אש"ף (ועידת מדריד) דבר שהוביל בסופו של דבר אל חתימת הסכמי אוסלו.
1993- עד היום
הפלסטינים והישראלים חותמים על הסכמי אוסלו.
השטחים מחולקים לשני סוגי שטחים עיקריים:
איפה שיש יותר פלסטינים הם אזורי A B, הנטל של הניהול האזרחי של הפלסטינים שהיה עד כה נטל על הממשל הצבאי, עובר לידי רשות הפלסטינית - רשות שהוקמה כממשלה זמנית המתפקדת כ"מדינה שבדרך".
האזור השני, שטחי C, הם המקומות הריקים יחסית מאדם(חיים בהם רק מספר רבבות של פלסטינים) והתנחלויות - בניהול אזרחי ובטחוני של ישראל .
חשוב להבין שמדובר בהסדר זמני בלבד! כך שמבחינת הפלסטינים ו(גם מבחינת כל העולם) שטחי C אמורים להצטמצם עם הזמן בכדי להגיע להסדר על בסיס 22%-78% ולאפשר הקמה של מדינה פלסטינית.
בפועל מאז 1993 ישראל הכפילה ואף שילשה את כמות המתנחלים בשטחים.
אם ב 1993 היו קצת יותר ממאה אלף מתנחלים, כיום יש כמעט 400,000.
בגלל המשך הבנייה בהתנחלויות רעיון הקמת המדינה הפלסטינית הפך כמעט לבלתי אפשרי- חיסול רעיון המדינה הפלסטינית ירוקן את התכלית אשר לשמה הוקמה הרשות הפלסטינית. הדבר יגרור בהכרח את חזרתו של הממשל הצבאי - זהו מצב שישראל בכלל והצבא בפרט לא יכולים לעמוד בו כיום.
2000 - קמפ דיוויד
נסיון ראשון להגיע להסדר קבע בינינו לבין הפלסטינים.
בקמפ דיוויד לא הוצעה מפה לצד הפלסטיני ולכן אין זה לגמרי ברור בדיוק מה הוצע שם.
ברק אמר כמה אחוזים מהגדה הוא מוכן להשאיר בידי הפלסטינים ואמר באופן כללי אילו התנחלויות הוא רוצה להשאיר בידי ישראל.
ככל הנראה, הסיפוח הישראלי יצר מובלעות שחילקו את הגדה המערבית לארבעה אזורים מנותקים (למשל סיפוח גוש אריאל/קדומים המחלק את הגדה לשניים וניתוק יריחו ממזרח ירושלים).
המפה שמספק תת-אלוף שאול אריאלי כנראה הכי קרובה למה שהוצע בקמפ דיוויד.
ההצעה של ברק הייתה בגדר "הכל או כלום" וברגע שהפלסטינים לא הסכימו להצעה של ברק, הם קיבלו כלום.
היאוש מכך שאחרי 7 שנות תהליך בהם מספר המתנחלים הכפיל את עצמו וכלום בסוף המו"מ הוביל בסופו של דבר להתפרצות האינתיפאדה השנייה.
מומלץ לצפות בסרט הדוקומנטרי "מליון קליעים באוקטובר" הסוקר את פסגת קמפ דיוויד ואת תחילת האינתיפאדה השנייה. הסרט מורכב מראיונות עם אנשי צבא, עיתונאים ופוליטיקאים שפעלו באותה תקופה.
בין כה וכה, מאז שנת 2000 ועד היום היו שני סבבים של משא ומתן בין הישראלים לפלסטינים.
לקריאה מעמיקה יותר לגבי מה שהתרחש בשני הסבבים האלו לחצו כאן.
חזרה למה שז'בוטינסקי כתב בשנת 1923:
בסוף המאמר הוא כותב שאם נבסס את המדינה שלנו בכח, רק אז יגיעו הערבים שחיים בארץ אלינו עם רצון להתפשרות כי הם יבינו שישראל היא עובדה מוגמרת. [10]
משנת 1988 הפלסטינים מכירים בכך שהפתרון יתבסס על הסכם שיחלק את השטח של פלשתינה המנדטורית 78%-22%.
סיכום
אין כאן אמירה: "וואלה עשינו עוול לפלסטינים, תאכלס המדינה כולה שלהם, בואו נארוז את המזוודות"
בכלל לא!
אני אומר את הדבר הבא: הציעו לנו 55%- ניצחנו והשתלטנו על 78%. השתלטנו על סיני (פעמיים!!) וגם רמת הגולן שלנו. מה זאת החזירות הזאת לבנות דווקא ב 22% הנותרים?! נתנו לנו אצבע ואנחנו דורשים את כל היד??
כשהפלסטינים מדברים על הסכם שלום (כמו גם היוזמה הסעודית שישראל סולדת ממנה) הם מדברים על הסדר על בסיס 22%-78%.
למרות שאנחנו מסרבים לראות את זה ככה, מבחינת הפלסטינית מדינה פלסטינית על 22% מהשטח הוא באמת ויתור.
[1] איכרים שמחים בהיווסד בתוכם קולוניא עברית, לפי שמקבלים שכר טוב בעד עבודתם ומתעשרים והולכים משנה לשנה, כמו שהראה הנסיון; ובעלי האחוזות הגדולות שמחים לקראתנו גם הם, לפי שאנו משלמים להם בעד אדמת אבן וחול מחיר רב, אשר לא ראו לפנים גם בחלום. ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו...
[2]
In the United States, where they number about 2,000,000, and in all the other lands where they are scattered, they would form the body of opinion whose bias, where the interest of the country of which they were citizens was not involved, would be favourable to the British Empire.
[3] "היהודים בני ארצנו, החיים עמנו בארץ מלפני הכיבוש , הם אחינו בני ארצנו וכל יהודי העולם הם אחינו למין האנושי" – מתוך עצומת המחאה של נצרת וכפריה נגד ההגירה הציונית 20/3/1920.
[4] "אפילו ישבו היהודים זמן רב בפלסטין ואפילו הותירו בה מונומנטים מרשימים, הרי אין דבר זה מעניק להם זכויות לשוב ארצה. ישנה חוקיות בהיסטוריה האנשוית. אומה עולה ואומה יורדת, אומה מתחזקת ואחרת נחלשת ומדינה קמה על חורבות רעותה. אם היהודים תובעים את פלסטין, הרי באותה מידה זכאים הערבים לתבוע את ספרד ואת קפריסין, התורכים את הבלקנים הרומאים את בריטניה ועובדי אלילים נוצרים ויהודים גם יחד את חצי האי ערב. אין אפשרות לשרטט את מפת העולם מחדש על סמך טענות משכבר ימים" – מתוך מחאת האדמיניסטרטור הראשי 3/11/1918.
[5] "קודם כל, היהודים הם דת עולמית ואינם אומה הזקוקה לארץ משלה. זולת הדת אין קשרים ביניהם. העברית היא שפה מתה; והיהודים בכל רחבי העולם הם אזרחי הארצות שבהן הם יושבים. הרברט סמואל ולורד רידינג אינם יכולים להשתייך לאומה היהודית ולאומה בריטית בעת ובעונה אחת" –(מתוך דו"ח אמ"ן לוועידת השלום, 3/2/1919)
[6] "אי אפשר לכונן בית לאומי יהודי בלי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות הקיימות בפלסטין" – מתוך תזכיר אל חבה"ל בשנת 1922.
[7] לפי נתוני הממשל משנת 1918 היו בפלשתינה 573,000 ערבים (61,000 נוצרים ו 512,000 נוצרים) ולעומתם היו רק 66,000 יהודים. שיעור הרכוש שהוחזק על ידי היהודים היה ונופל בהרבה מאחוז אחד. לפיכך, טענו, מגוחך להשליט מיעוט כה רב על הרוב המוחלט של התושבים. - מחאת יפו אל הגנרל קלייטון 8.11.1918
וגם מתוך ועידת אמ"ן בירושלים לוועידת השלום 3/2/1919.
[8] Unauthorized statements have been made to the effect that the purpose in view is to create a wholly Jewish Palestine. Phrases have been used such as that Palestine is to become "as Jewish as England is English." His Majesty's Government regard any such expectation as impracticable and have no such aim in view. Nor have they at any time contemplated, as appears to be feared by the Arab deegation, the disappearance or the subordination of the Arabic population, language, or culture in Palestine. They would draw attention to the fact that the terms of the Declaration referred to do not contemplate that Palestine as a whole should be converted into a Jewish National Home, but that such a Home should be founded `in Palestine.
[9] "יש לו לכל קורא מושג כללי על דברי ימי ההתיישבות של ארצות אחרות. אני מציע לו להיזכר בכל הדוגמאות הידועות; ויואיל-נא לאחר בדיקת כל הרשימה לנסות ולמצוא לכל הפחות מקרה אחד, שבו נעשתה ההתיישבות בהסכמתם של ילידי-המקום. לא היה מקרה כזה... ואולם יליד-המקום נלחם באותה מידת אכזריות הן נגד המיישבים הרעים והן נגד המיישבים הטובים. ילידי-המקום נלחמו לא משום שהם פחדו מדעת או מתוך הכרה ברורה מפני גירוש, אלא פשוט משום שאין שום יליד-מקום בשום מקום ובשום זמן יכול להסכים לכל התיישבות שהיא.
כל עם, שהוא מיושבי-הארץ, בין שהוא עם תרבותי ובין שהוא עם פראי, רואה בארצו את ביתו הלאומי, בו הוא רוצה להיות ולהישאר לעולמי-עד בעל-בית גמור; לא רק לבעלי-בית חדשים, אלא גם למשתתפים, או לשותפים חדשים בהנהלת משק-הבית, הוא לא יתן רשות-כניסה מרצונו הטוב.
דבר זה מתייחס גם אל הערבים. ואל ארץ-ישראל הם מתייחסים, לכל הפחות, באותם אהבה אינסטינקטיבית ובאותה קנאות אורגאנית, שבה התייחסו האצטקים אל מכסיקו שלהם, או הסיאוקסים אל הערבה שלהם...
[10] אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם, אף אם עם מפגר, אבל עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא "בשום אופן לא", את קסמן, וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות, כגון ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר ישות עצמית לאומית; ואני מאמין ומקווה, שאז נוכל לתת להם ערובות כאלה, שתרגענה אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות.
ביבליוגרפיה
ג'יימס באר - קו בחול (על הסכם סייקס-פיקו)
יהושע פורת - צמיחת התנועה הלאומית הערבית-הפלסטינאית 1918-1929
בני מוריס - 1948
בני מוריס - לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949
מיכאל אורן - שישה ימים של מלחמה
סרטים דוקומנטרים:
שומרי הסף - דרור מורה
שלטון החוק - רענן אלכסנדרוביץ'
שישה ימים ביוני
מליון קליעים באוקטובר
לינק למאמר מעניין בהארץ