חשוב להדגיש שבפרק זה אין נסיון לבטל את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, אלא לא לשלול את זכותם של הפלסטינים על הארץ. בכך אני רוצה לצאת כנגד אמירות השגורות בחברה הישראלית כגון "אין להם זכות להיות פה" או האמירה השכיחה "שיעופו מפה, יש להם 22 מדינות" (שהיא שוות ערך ל "בואו נסלק את האיטלקים, במילא יש להם מלא מדינות קתוליות אחרות").

הפרק מחולק לשלושת החלקים הבאים:

1. אז מדוע בעצם ניתנה לנו הצהרת בלפור?

2. תגובת ערביי פלשתינה להצהרת בלפור

3. ואיך זה נראה מבחוץ? – זווית ראייה אחרת ומעניית על הסכסוך בתחילתו

אז מדוע בעצם ניתנה לנו הצהרת בלפור?

כידוע ב-2 בנובמבר 1917 בריטניה פירסמה את הצהרת בלפור המאשרת לעם היהודי להקים את ביתו הלאומי בפלשתינה, בזמן שהיו בארץ כ-650,000 תושבים ורק כעשרה אחוזים מהם היו יהודים.

קשה שלא לתהות מדוע בריטניה החליטה להבטיח לעם היהודי "בית לאומי" בפלשתינה בכלל לפני שהיא כבשה את ארת ישראל. האם מארק סייקס לא ידע שהארץ מיושבת בעיקר על ידי ילידים ערבים ומיעוט יהודים שרובם הגיעו בעשורים האחרונים? ידע. 

אחד הגורמים למתן הצהרת בלפור טמון במאמציהם של הציונים הבריטים ובראשם חיים ויצמן להשפיע על ההנהגה הבריטית עוד החל משנת 1905 ולהציג בפניהם את החזון הציוני. עם זאת, עדין אין זה מסביר מה היה האינטרס הבריטי במתן ההצהרה דווקא לתנועה הציונית באירופה ולכן אני רוצה להציג עוד מספר גורמים ששופכים אור על האינטרס הבריטי למתן ההצהרה.

כבר בתחילתה של מלחמת העולם הראשונה ב16/12/1915,  מארק סייקס פרש את חזונו ומתח קו ישר מהאות E במילה עכו Acre  עד לאות K בכירכוכ (עיראק) Kirkuk ואמר כי הוא רוצה שהבריטים ישלטו בכל האזור שנמצא דרומית לקו זה.
מדוע? סייקס הכיר היטב את האזור וחיפש את הדרך הכי קצרה לייבא נפט משדות הנפט שליד מוסול וכירכוכ אל נמל חיפה.
עם זאת, המו"מ עם צרפת והצורך באישור של רוסיה הובילו לכך שבשנת 1916 סייקס ופרנסואה ז'ורז' פיקו הסכימו על חלוקה של המזרח התיכון בין צרפת לבריטניה כאשר נותר "חלל ריק" שסומן בצבע חום בצפון פלשתינה שנועד להיות אזור בינלאומי.
הבריטים לא היו מרוצים, בלשון המעטה, מההסכם, הם רצו להרחיק את הצרפתים מתעלת סואץ שהיתה שאותה תקופה בשליטת בריטניה, הם לא רצו שמדינה אגנוסטית ואתאיסטית כמו צרפת יהיו אחראים על המקומות הקדושים לנצרות וכאמור, רצו רצף טריטוריאלי מכירכוכ לחיפה. הבריטים החלו למצוא עניין בתנועה הציונית ונפגשו עם מנהיגיים ציונים רבים החל מהרברט סמואל, אהרון אהרונסון, חיים וייצמן ונחום סוקולוב ובדקו אם האינטרסים של הציונות ושל הבריטים חופפים והאם הציונים יהיו נאמנים למנדט הבריטי. 

בשלהי שנת 1916 נשיא ארה"ב וודרו ווילסון פרסם את הדוקטרינה שלו נגד אימפריאליזם ובעד שחרור עמים וזכותם להגדרה עצמית. דבריו של וילסון שיחקו הן לידי הבריטים והן לידי התנועה הציונית.
בריטניה, באותה תקופה, רצתה את תמיכתה של ארצות הברית וידעה שכיבוש צבאי של ה"אזור החום" לא יתקבל בעין יפה ומצאה לנכון לתמוך בתנועה הציונית; היהודים יזכו לשחרור ולהגדרה עצמית על פי הדוקרינה של וילסון, בריטניה תתן את חסותה לתנועה ציונית בפלתשינה ובתמורה התנועה הציונית תשרת את האינטרסים של בריטניה בפלשתינה ובנוסף לכך, הבריטים ציפו לכך ששני מליון יהודים שחיים בארה"ב יטו את דעת הקהל בארה"ב לטובת בריטניה[1].

הבריטים, כפי שמציין ההסטוריון ג'יימס גלווין, גם ידעו אז שיועציו הקרובים, לויס ברנדיס ופליקס פרנקפורטר, הם ציונים נלהבים וחשבו שכך הוא יראה בבריטים שתומכים במטרה הציונית בני ברית ראויים.
ומה עם הערבים? הבריטים לא ספרו אותם. [2] 

עם הזמן, השיקול האם לתת חסות לתנועה הציונית בידיעה שהדבר לא יתקבל על ידי הרוב הערבי בפלשתינה כמעט ונשכח והשיקול הסתכם במשפט בהצהרת בלפור הקורא לתנועה הציונית להתחשב ו"לא לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות הקיימות בפלסטין". קלות הדעת של הבריטים בעניין ערביי פלשתינה גרמה לכך שלכל אורך המנדט בין השנים 1917-1948, הבריטים ניסו לתמרן בין ההבטחה שלהם לתנועה הציונית משנת 1917 לבין ההבטחה כי הציונות לא תפגע בקהילות הלא יהודיות בפלשתינה. 
הדבר הוביל כאמור לכך שגם הערבים וגם היהודים בפלשתינה נלחמו בבריטים עד שהללו נאלצו לוותר על המנדט ולעזוב.

אנקדוטה נוספת לגבי הצהרת בלפור:
לאורך שנות מלחמת העולם הראשונה, אנגליה פיזרה הבטחות לכל מי שתרם למאמץ המלחמתי שלה כמו במקרה של מכתבי חוסיין-מקמהון (הבטחה שניתנה לערבים שעזרו לבריטים להלחם בעות'מנים בתמורה לשליטה על השטחים שייכבשו).

במהלך מלחמת העולם הראשונה תותחי ספינות המלחמה של הצי הבריטי נזקקו לחומר נפץ שאי אפשר לייצרו ללא אצטון. מחמת המלחמה הממושכת, השתרר בבריטניה מחסור חמור בחומר נפץ, וכל יערותיה לא יוכלו לספק את צרכיו של הצי הבריטי בייצור האצטון. לכן, אם לא היתה נמצאת דרך לייצר אצטון באופן מלאכותי, הצטרכו הבריטים להכניס שינויים מרחיקי לכת בתותחי הצי, וכל זאת בעיצומה של המלחמה, כאשר צוללות גרמניות התנכלו לספינות הבריטיות.

ד"ר חיים ויצמן קיבל הזמנה דחופה לבוא מיד לאדמירלות הבריטית, שבראשה עמד אז השר ו'ינסטון צ'רצ'יל שביקש ממנו לייצר תוך שנה כשלושים טון של אצטון מלאכותי. לא חלפה לה שנה וויצמן הצליח לספק לצי הבריטי את כל כמות האצטון הדרושה כדי לייצר חומרי נפץ.

 בספר "זכרונות מלחמה", לויד ג'ורג' , שהיה אז ראש ממשלת בריטניה ,תיאר את מאורע זה כ"מעין והמקור" להצהרת בלפור.

“When our difficulties were solved through Dr. Weizmann’s genius, I said to him: ‘You have rendered great service to the State, and I should like to ask the Prime Minister to recommend you to His Majesty for some honor.’ He said: ‘There is nothing I want for myself.’ ‘But is there nothing we can do asrecognition of your valuable assistance to the country?’ I asked.  He replied: ‘Yes, I would like you to do something for my people... That was the fount and origin of the famous declaration about the National Home for Jews in Palestine.”

תגובת ערביי פלשתינה להצהרת בלפור
 

ערביי פלשתינה ראו בהצהרת בלפור כאישור לחששותיהם בדבר השתלטות יהודית על הארץ ובתגובה הקימו את אמ"ן (האגודה המוסלמית נוצרית). אמ"ן הציגו טענות כנגד הצהרת בלפור בשלושה אספקטים שונים: כנגד הצהרת בלפור עצמה, שלילת התכנית הציונית והצגת זכותם של הערבים על פלשתינה.

טענות כנגד הצהרת בלפור

* בראשית המאבק של אמ"ן בהצהרת בלפור, טענו הפלסטינים שההצהרה כנראה ניתנה מחמת טעות. הציונים טענו שהם רוב בארץ או שהם מדוכאים בה וטענה זו הביאה כנראה לפרסום ההצהרה. מכאן שכאשר תתגלה האמת, תבוטל ההצהרה. (מתוך ועידת אמ"ן בירושלים לוועידת השלום 3/2/1919) .

* טענו כי הצהרת בלפור נוגדת את סעיף 22 של אמנת חבר הלאומים ולכן הצהרת בלפור בטלה. פסקה 4 של סעיף 22 קבעה כי "עדות מסויימות, שהשתייכו בעבר לאימפריה התורכית הגיעו לדרגת התפתחות כזאת, כך שאפשר להכיר בהן, באופן זמני, כאומות עצמאיות, בכפיפות לכך שהמנדטור יעניק להם עצה וסיוע אדמנסטרטיביים עד לזמן שתוכלנה לעמוד ברשות עצמן. משאלותיהן של עדות אלה חייבות להיות השיקול העיקרי בבחירת המנדטור" –(מתוך תזכיר הועה"ב הערבי לחבה"ל אפריל 1925.)

* לטענתם, קיימת בהצהרת בלפור ניגוד מובנה כיוון ש"אי אפשר לכונן בית לאומי יהודי בלי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות הקיימות בפלסטין". לטענתם, שלילת זכותם של רוב התושבים להסדיר את ענייני ההגירה, נפגעת אחת מזכויותיהם האזרחיות. – מתוך תזכיר אל חבה"ל בשנת 1922.

טענות כנגד זכות היהודים למדינה

* "קודם כל, היהודים הם דת עולמית ואינם אומה הזקוקה לארץ משלה. זולת הדת אין קשרים ביניהם. העברית היא שפה מתה; והיהודים בכל רחבי העולם הם אזרחי הארצות שבהן הם יושבים. הרברט סמואל ולורד רידינג אינם יכולים להשתייך לאומה היהודית ולאומה בריטית בעת ובעונה אחת" –(מתוך דו"ח אמ"ן לוועידת השלום, 3/2/1919)

* אמ"ן טענו כי הטענה של היהודים בדבר חזרה לאדמתם לאחר אלפיים שנה, אינה רלוונטית: "אפילו ישבו היהודים זמן רב בפלסטין ואפילו הותירו בה מונומנטים מרשימים, הרי אין דבר זה מעניק להם זכויות לשוב ארצה. ישנה חוקיות בהיסטוריה האנשוית. אומה עולה ואומה יורדת, אומה מתחזקת ואחרת נחלשת ומדינה קמה על חורבות רעותה. אם היהודים תובעים את פלסטין, הרי באותה מידה זכאים הערבים לתבוע את ספרד ואת קפריסין, התורכים את הבלקנים הרומאים את בריטניה ועובדי אלילים נוצרים ויהודים גם יחד את חצי האי ערב. אין אפשרות לשרטט את מפת העולם מחדש על סמך טענות משכבר ימים" – (מתוך מחאת האדמיניסטרטור הראשי 3/11/1918).

טענות על זכות הערבים על האדמה

* הערבים מייחסים את ראשית ישיבתם לכיבוש המוסלמי בשנת 634. הם הדגישו שמאז ואילך שלטו בה למעט התקופה הצלבנית והעו'תמנית, ישבו בה ברציפות והשליטו בה את שפתם ותרבותם ללא זכר לתרבויות אחרות. רציפות היסטורית זו בת 1,300 שנים היא ,לדעת הערבים, העובדה הקובעת והנותנת בקביעת זיקתם לארץ.  טענה זו חזרה על עצמה בעצומת יפו 18/11/1918, בגילוי הדעת שנמסר לצ'רצ'יל ב 12/3/21 והן בתזכיר לחבה"ל בשנת 1922.

* טענה בסיסית שניה היתה נעוצה ביחס המספרי שהיה קיים בין ערבים לבין יהודים בארץ. על פי מפקד שהמנדט ערך בשנת 1918, היו בפלשתינה כ-650,000 תושבים, מביניהם הערבים היוו כתשעים אחוז מהאוכלוסייה. (מתוך דו"ח קלייטון 6/12/1918)

* הסתמכות על סעיף 22 מתוך אמנת חבר הלאומים שעל פיה המנדטור חייב לקבל את משאלות העדות היושבות בשטח שנכבש מהאימפריה העות'מנית.

* כמו כן אמ"ן טענו כי פלשתינה הובטחה לערבים במכתבי מקמהון לשריף חוסיין מיום 24/10/1915,  בו התחייבו הערבים להלחם לצד בעלות הברית והוסיפו שחלק גדול מצבא האמיר פיצל היו פלסטיניאים. (מתוך הודעה ששלחה הוועידה הפלסטיניאית השלישית שהתכנסה בחיפה, אל הנציב העליון ב 18/12/1920).

חשוב לציין כי נציגי הפלסטינים חזרו על כך שהם רואים ביהודים שישבו בארץ ישראל לפני הצהרת בלפור כתושבי הארץ שווי ערך: "היהודים בני ארצנו, החיים עמנו בארץ מלפני הכיבוש , הם אחינו בני ארצנו וכל יהודי העולם הם אחינו למין האנושי" – (מתוך עצומת המחאה של נצרת וכפריה נגד ההגירה הציונית 20/3/1920).

ואיך זה נראה מבחוץ? – זווית ראייה אחרת ומעניינת על הסכסוך בתחילתו
 

בשנת 1919 הגיעה לארץ משלחת אמריקאית בשליחותו של הנשיא וודרוו ווילסון על מנת לבחון את האפשרות שארה"ב תקבל את המנדט על האזור שנכבש על ידי צרפת ואנגליה במהלך מלחמת העולם הראשונה. המשלחת עשתה ניתוח פוליטי ומעמיק של כל הגורמים הפוליטיים באזור ושל האוכלוסייה שנכבשה זה עתה הן על ידי הבריטים והן על ידי הצרפתים.

אני מביא ציטוטים מתוך מסמך המסקנות משלחת קינג-קריין:

"חברי הועדה החלו את הסקירה של הציונות כאשר הם באים מראש עם גישה חיובית לטובת הציונות אך העובדות שקיימות למעשה בשטח בפלסטין אילצו את הועדה להגיע להמלצות הבאות"

"לועדה ניתנה ספרות ענפה בנוגע לתכנית הציונית על ידי המשלחת הציונות בפלסטין, שמעה כנסים בנושא ההתיישבות הציונית וראתה באופן אישי כיצד הדברים יצאו לפעול בשטח. אנשי הועדה רואים בהערכה רבה את המסירות של המתיישבים הציונים ואת הצלחתם בדרכים מודרניות לגבור על מכשולים טבעיים."

"הועדה זיהתה את התמיכה הבריטית בציונים בדברי האדון בלפור אשר מצוטט לרוב כאישור של נציג בעלות הברית לתכנית הציונית.

אך אם באמת הכוונה של בלפור היא לטובת  "הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלסטין" וגם ש "לא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בפלסטין" (מתוך הצהרת בלפור) אז אין ספק שיש צורך בשינוי קיצוני של התכנית הציונית."

"בית לאומי לעם היהודי אינו שווה ערך להפיכת פלסטין למדינה יהודית, וכמו כן הקמה של מדינה יהודית שכזו לא תוכל להתממש ללא פגיעה חמורה ב"זכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בפלסטין".

הדבר בא לידי ביטוי באופן נשנה וחוזר בחילופי הדברים בין חברי המשלחת בועידות עם נציגים יהודים, כאשר האחרונים אמרו כי הציונים מצפים לנשל באופן טוטאלי את הנוכחות של התושבים הלא יהודים בפלסטין בדרכים שונות כלכליות, (by various forms of purchase).

"יש להתחשב בכך שהתושבים הלא יהודים בפלסטין ,המהווים כ 90% מהאוכלוסיה, אינם מעוניינים בהגשמת התכנית הציונית." (על פי מפקד שהבריטים עשו בפלסטין ואשר מוצג בדו"ח קריין-קינג- מתוך 647,500 תושבי פלסטין, רק 65,000 מהם היו יהודים).

"להכניע אוכלוסיה כל כך נחושה בדעתה כנגד הגירה בלתי מוגבלת של יהודים וייצוב כלכלתם תמורת כניעה של אדמה יהווה הפרה בוטה של העקרונות של ווילסון ושל זכויות התושבים, למרות שהדבר ייעשה בדרכי החוק."

"לא היה קצין בריטי שהתייעץ עם אנשי המשלחת אשר האמין כי ניתן להגשים את התכנית הציונית ללא כח צבאי. הקצינים חשבו בכלליות שכוח המונה לפחות 50,000 חיילים יהיו הכרחיים על מנת להתחיל את התכנית. זה לכשעצמו מראה את האי צדק שבתכנית הציונית לגבי האוכלוסיה הלא יהודית בפלסטין ובסוריה."

"הטיעון המרכזי שמובא באופן תדיר על ידי נציגים ציוניים הוא שלציונים יש את הזכות על פלסטין על בסיס כיבוש הארץ מהם לפני 2000 שנה, לא ניתן לקחת טיעון שכזה ברצינות."

"במבט על כל השיקולים ועם סימפטיה רבה למטרה היהודית, חברי הועדה מרגישים חובה להמליץ שרק צמצום משמעותי בתכנית הציונית תצא לפועל, כלומר ההגירה היהודית צריכה להיות מוגבלת ולוותר על המיזם להפוך את פלסטין למדינה יהודית."

ביבליוגרפיה:

ברברה טוכמן - התנ"ך והחרב - פרק 17 הצהרת בלפור והמנדט על ארץ ישראל

קו בחול - ג'יימס באר

יהושע פורת – "צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית 1918-1929" , הוצאת עם עובד 1976

[1] הרברט סמואל כתב:

In the United States, where they number about 2,000,000, and in all the other lands where they are scattered, they would form the body of opinion whose bias, where the interest of the country of which they were citizens was not involved, would be favourable to the British Empire.

 

[2] בלפור כתב בשנת 1919:

in Palestine we do not propose even to go through the form of consulting the wishes of the present inhabitants of the country….The Four Great Powers are committed to Zionism. And Zionism, be it right or wrong, good or bad, is rooted in age-long traditions, in present needs, in future hopes, of far profounder import than the desires and prejudices of the 700,000 Arabs who now inhabit that ancient land