הרבה אנשים בישראל טוענים שאין עם פלסטיני ומצוטטים את גולדה מאיר שאמרה כי "אין עם פלסטיני-אני פלסטינית". יש כאלה שמגדילים לעשות ונזכרים שגם עזמי בשארה אמר פעם כי "אין עם פלסטיני, אנחנו סורים" ורואים בזה הוכחה ש"אפילו הם מודים שאין דבר כזה עם פלסטיני".

מה שאני רוצה לעשות ברשומה זו, זה לתת כמה הבהרות היסטוריות לגבי יצירתו של העם הפלסטיני והופעתן של המדינות השכנות לישראל.

אז אני אתחיל בהבהרה לגבי אמירתו המפורסמת של עזמי בשארה. עזמי בשארה לא טיפש בכלל ומכיר את ההיסטוריה של האזור, ויש אמת בדבריו. כוונתו היא לסוריה הגדולה, אזור שעד תקופת המנדט הבריטי נחשב לאזור אחד שכלל את ירדן, פלשתינה, לבנון וסוריה.

כאשר משלחת קינג קריין הגיעה לסוריה בשנת 1919, היא קיבלה לידה כמות ענקית של עצומות אשר נחתמו על ידי התושבים של סוריה הגדולה. 1,500 עצומות שהיוו 80% מכל העצומות שקיבלו לידיהם, הביעו את רצונם של הערבים להישאר מאוחדים תחת שלטון סוריה הגדולה.

והנה אחת ממסקנות המשלחת:

We recommend, in the second place that the unity of Syria be preserved, in accordance with the earnest petition of the great majority of the people of-Syria

כלומר ההמלצה השנייה בחשיבותה של המשלחת היא שסוריה הגדולה תישאר מאוחדת (ההמלצה הראשונה בחשיבותה היא שהמנדט הבריטי-צרפתי לא ינצל את מעמדו ויהפוך לכיבוש קולוניאלי).

קישור לדו"ח המקורי:

אז מה קרה בעצם? היו אלה המנדט הבריטי והמנדט הצרפתי שהחליטו לחלק בינם לבין עצמם את השטח (הסכם סייקס-פיקו והסכם סן-רמו) וחילקו אותם למדינות שאנו מכירים כיום. 

המאבק הערבי בפיצול
 

בדצמבר 1919 החל פייצל לנהל משא ומתן עם קלמנסו על שליטתו בסוריה תחת חסות צרפתית אך בסופו של דבר, למרות שהיו קרובים לחתימה, המו"מ נפל.

על מנת לקבוע עובדות בשטח, במארס 1920, הוועידה הסורית הכתירה את פייצל למלך של סוריה הגדולה.

חלק מהבריטים שהיו אחראים על אזור ארץ ישראל וירדן דווקא תמכו ברעיון (אלנבי, גנרל בולס ולורד מילנר).

במהלך חגיגות נבי-מוסא בירושלים בתחילת אפריל 1920,המוטיב המרכזי בנאומו של אמין אל חוסייני היה הקריאה "הוי ערבים, זהו מלככם" בזמן שהוא מניף את תמונתו של פייצל.

נקודות התפנית

התקופה שבין החודשים אפריל ויולי 1920 היו החודשים שבהם נמוג הרעיון של איחוד סוריה הגדולה.

24.4.20 אושר המנדט הבריטי בועידת סן-רמו (וכן החלוקה לאזורים צרפתיים ואנגליים)

28.4.20 גנרל בולס הכריז בפלשתינה על אישור המנדט.

1.7.20 הוקם ממשל אזרחי בפלשתינה וביטא את הסטטוס החדש של הארץ.

24.7.20 התאריך שקבר סופית את רעיון סוריה הגדולה –  הצרפתים רצו להפיל את פייצל מכסאו ונערך קרב (מיסלון) בין הצרפתים לבין הסורים. פייצל עצמו קרא לסורים לא להתנגד למתקפה הצרפתית, אך שר ההגנה הסורי, יוסף אלעט'מה, התעקש לעמוד בראש כוחותיו מול המתקפה. אלעט'מה עצמו נהרג בקרב ופייצל הוגלה.

פלסטין כיישות נפרדת

לאחר הזעזוע של מפלת פייצל, הפעילים הפלסטינים חזרו לפשלתינה מדמשק על מנת לדון במציאות החדשה, בעמדתם כלפיה ובצעדים המעשיים שעליהם לנקוט.

בפגישה משותפת של שלושת הארגונים הירושלמיים הראשיים הוחלט כי יש להפריד את התנועה הפלסטינית מהתנועה הסורית ושערביי פלסטין צריכים לרכז את כל המאמצים בארץ, כיוון שגם האמביציות של היהודים מרוכזות בארץ בלבד. (מתו"ך דו"ח מס 131,140,146 מתאריכים 28/7/20 , 7/8/20, 13-14/8/20)

יש לציין שבריטים רבים תמכו בריכוז המאמצים בפלשתינה בלבד ובמאבק בציונות,  ביניהם היו אנשי ממשל, לורדים, חברי פרלמנט והעיתון Morning Post  שיצאו נגד הציונות וקראו לביטול הצהרת בלפור.

ב 13/12/20 התכנסה הועידה הפלסטינית השלישית בחיפה ונכחו בה 37 צירים, על פי עיתון ה"כרמל" שיצא ב 25/12/20 פורסם כי הוחלט באותה ועידה "לכונן ממשלה של בני הארץ, האחראית בפני מועצה מייצגת, אשר העם הדובר ערבית ושישב בפלסטין עד ראשית המלחמה יבחר בחבריה, כפי שהדבר נעשה בעיראק ובעבר הירדן."

כפי שניתן לראות מדברים אלה, ירדן כבר אז היתה יישות נפרדת. עובדה זו באה לידי ביטוי גם בדו"ח של הרברט סמואל "דו"ח ביניים על המנהל האזרחי בפלשתינה 1/7/20-30/6/21 ",  סמואל מתייחס לירדן כאל יישות נפרדת (פרק עשר בדו"ח).

עוד עניין שעולה בועידה הפלסטינית השלישית הוא שלא קיימת יותר התייחסות לפשתינה כאל "סוריה הדרומית".

הועידה הרביעית שנתכנסה ב 29/5/21 בירושלים בחרה משלחת שתצא לאנגליה ותנהל מו"מ עם הממשל ותייצג את פלסטין (שוב לא קיים יותר אזכור למושג סוריה הדרומית).

קפטן ברנטון, קצין מודיעין בריטי,  שלח ביוני אל המטה הצבא בקהיר את התרשמותו כי " התנועה למען אחדות א"י סוריה ועיראק נחלשת והולכת. אין הפלסטינאים דורשים יותר אמיר (מבית האשם) אלא ממשלה ייצוגית".

עוד עניין שמדגיש את הלאומיות הפלסטינית שנוצרה אז, הוא מערכת היחסים בין הצמרת הפלסטינית של תחילת שנות העשרים לבין "מפלגת האיחוד הסורית" – מפלגה שהוקמה במצרים בסוף 1918 על ידי גולים מסוריה. נראה כי המפלגה הסורית ניסתה לרתום את הפלסטינים למאבק למען איחוד סוריה, אך רוב הבקשות לשיתוף פעולה לא נענו. יוצא דופן הוא הסכמה של שלושה פלסטינים (תופיק חמאד, אמין על תמימי ושבלי אלג'מל) שיצאו לפגישה עם המפלגה לאיחוד סוריה בז'נווה, אך ב- 21 בספטמר, אחרי 26 ימים של דיונים, הם הסכימו על מספר עקרונות אך החשוב ביותר בעניין הסורי-פלסטיני הוא הכרה באצמעות ובשלטון הלאומי של סוריה, לבנון ופלסטין,כל אחת בנפרד- "ובלבד שהתהיינה זכאיות להתאחד ולכונן פדרציה עם שאר הארצות הערביות".

בראשית נובמבר 1922, ניסו שוב חברי המפלגה לאיחוד סוריה לרתום את הפלסטינים למאבק אך הללו סירבו לשתף פעולה אלא על יסוד "עצמאות לפלסטין, סוריה ולבנון לכל אחת מהן לחוד".

סיכום

אני אישית רוצה להוסיף שלדעתי, כל הדיון בנושא "האם הפלסטינים הם עם או לא" הוא דיון עקר ולא רלוונטי. אפילו אם הפלסטינים לא עונים על הגדרה של המילה "עם" האם זה נותן לישראל את הזכות לשלוט על אוכלוסיה אזרחית במשך מעל לארבעים שנה?  האם קבוצה גדולה של אנשים שלא עונים להגדרה המילונית של "עם", מנועים מהזכות להגדרה עצמית?

ולהלן ההגדרה המילונית של עם : "קבוצה חברתית בעלת מאפיינים משותפים, כגון מוצא, שפה, דת, תרבות, היסטוריה, מנהגים או אזור גאוגרפי."

כמה באמת מהמאפיינים הללו משותפים לעם הפלסטיני וכמה משותפים לעם היהודי?