==דמוגרפיה בתקופת השלטון העות'מני==

 

על פי הנתונים העולים ממחקרו של פרופסור סרג'יו דלה-פרגולה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, בין השנים 1800 ו-1890, כמעט והוכפלה האוכלוסיה של פלסטין שממערב לירדן, מ- 275,000 תושבים ב-1800, ל- 532,000 תושבים ב-1890כאשר היהודים היו בה מיעוט מובהק: 7,000 ב-1800, 43,000 ב-1890. בשנת 1914, על פי הערכותיו, ישבו בפלשתינה כ- 689,000 תושבים, כש-94 אלף מהם יהודים.

 

על פי מפקד שערכה האימפריה העות'מנית בשנת 1893 היו בפלשתינה 425,802 תושבים מתוכם 9,817 יהודים, והתושבים הלא יהודים היו כ 415,000 תושבים מתוכם כ 371,959 מוסלמים.

 

בנוגע לכך, יהושע פורת טוען כי עד שנת 1909, לאחר עלייתם של הטורקים הצעירים, החלו העות'מנים לגייס לצבאם גם יהודים ונוצרים לצבאם ולכן לפני כן, רק למוסלמים היתה סיבה טובה לא להירשם למפקד  האוכלוסין ולכן פורת משער כי מספר המוסלמים גבוה יותר ממה שעולה ממפקד האוכלוסין. כמו כן, פורת מוסיף כי לדעתו האוכלוסיה היהודית היתה גדולה יותר כיוון שכל העולים החדשים שעלו לארץ עדין היו בעלי אזרחות זרה ולכן יכלו להמנע ממפקדים.

 

לגבי האוכלוסיה היהודית בפלשתינה כמאל קרפט, הסטוריון טורקי, טוען שבשנת 1868 היו בפלשתינה בין 12,000-15,000 תושבים יהודים ועד שנת 1882 האוכלוסיה היהודית כמעט שהכפילה את עצמה לכדי 23,000-27,000 תושבים. הוא מוסיף ואומר שבין השנים 1881 ועד 1900 היהודים לעולם לא היו מעל 60,000 תושבים מתוך חצי מליון התושבים בפלסטין, כלומר היהודים היוו כעשרה אחוזים מהאוכלוסיה הכוללת.

 

ארתור רופין ערך ניתוח של הכלכלה והחברה של סוריה ופלשתינה ערב מלחמת העולם הראשונה בספרו שיצא לאור בברלין 1917 Syrien Als Wirtchaftsgebiet, . לטענתו בשנת 1914 מנתה אוכלוסיית פלשתינה 689,275 תושבים והעריך כי מתוכם היהודים מנו כ- 85,500 .

 

העותמנים לעומת רופין טענו שמתוך 689,275 תושבי פלסטין בשנת 1914, היהודים מנו רק 31,700 תושבים.

 

על פי המחקר של ההסטוריון ג'סטין מקרת'י, בתחילת המאה התשע-עשרה היו כ- 350,000 תושבים בפלשתינה, בשנת 1860 היו 411,000 תושבים ובשנת 1900 היו כ- 600,000 תושבים שמתוכם 94% היו ערבים. בשנת 1914 היו בפלשתינה 657,000 ערבים מוסלמים, 81,000 נוצרים מוסלמים וכ- 59,000 יהודים.

הוא מעריך כי האוכלוסיה הלא-יהודית בפלשתינה היתה 452,789 בשנת 1882, 737,389 בשנת 1914, 725,507 בשנת 1922, 880,746 בשנת 1931, ו- 1,339,763 בשנת 1946.

 

ויטל קונט, צרפתי שהיה אחד מהראשונים שערכו מחקר דמוגרפי של אזור המשרח התיכון, העריך את מספר התושבים בשבעת הנפות (קאזות) שהרכיבו את את פלשתינה: עכו, חיפה, טבריה, צפת, נצרת, יפו וירושלים. קונט העריך כי שהו באזורים אלו  124,686 מוסלמים, 61,964 נוצרים ו 59,431 יהודים. חשוב לציין כי הסטוריונים רבים, ביניהם ג'סטין מקרת'י, יהושע בן-אריה

ויהושע פורת טוענים שעבודתו של קונט מרושלת,הדבר בא לידי ביטוי למשל בממצאים הדמוגרפיים השגויים והנמוכים ביותר שקונט ייחס לאוכלוסיה האורתודוקסית-יוונית בפלשתינה.

 

העיתונאית, ג'ואן פיטרס, בספרה "מאז ומקדם" נוקבת מספרים שונים משאר החוקרים. לטענתה בשנת 1893 היו בפלשתינה 54,431 יהודים (מספר שהיא לקחה ממחקרו של קונט), וכ- 92,300 תושבים לא יהודים מתוכם 38,000 נוצרים וכ- 54,300 מוסלמים, מה שהופך את היהודים לדת עם הרוב הגדול ביותר בפלשתינה. פיטרס אינה מסבירהכיצד היא הגיעה למספר 92,000 תושבים לא-יהודים. יהושע פורת מסביר זאת בכך שהיא חילקה את שבעת המחוזות לאזורים מצומצמים כפי שעולה מנספחים 5,6 של ספרה. כיוון שלעולם פורסמו מספרים לאזורים אלה, ניתן להסיק, לטענתו של יהושע פורת, כי ההערכה הדמוגרפית של פיטרס היא כנראה ניחוש גס.

כאשר נשאלה כיצד הגיעה לחלוקה שכזאת , היא הסבירה (עמוד 16) כי היא הניחה את מפת החלוקה של 47' על מפת הנפות (קאזות) של 1893, מה שאיפשר לה לזהות את האזורים ה"יהודיים", ה"ערביים" ואזורים ריקים שהפכו לאזורים בשליטה ישראלית ואזורים עם יישובים יהודים שעברו לשליטת ירדן. לאחר שבחרה אזור שנשלט על ידי יהודים בעיקר (jewish-settled areas), ועשתה ניתוח והערכה משל עצמה  על פי הגדלים הטריטוריאליים שאותם יישובים קיבלו. בספרה, פיטרס לא מסבירה על השיטה ולא על האופן שבו הגיעה לנתונים הללו.

 

 

==רשמים של מבקרים בפלשתינה במאה התשע עשרה==

 

במהלך המאה התשע-עשרה, נרשמו רשמיהם של סופרים ומטיילים רבים בפלשתינה. לרוב, לתיאורים אלו לא ניתן לייחס חשיבות דמוגרפית גבוהה, כיוון שאותם אנשי רוח אינם מנסים או מתיימרים להיות חוקרים, כי אם להציג בפני הקוראים את ההתרשמות הסובייקטיבית והציורית שלהם. תיאורים שכאלו מנוצלים כיום על ידי הישראלים, להראות שתיירים מסוימים מתארים את הארץ כשוממה ובכך מוכיחים את קונספט "הפרחת השממה". מנגד, תיאורים שכאלו מנוצלים על ידי הפלסטינים כדי להראות שתיירים מסויימים מתארים את הארץ כפורייה ובכך מפריכים את קונספט "הפרחת השממה".

 

אחד העם כותב במאמרו "אמת מארץ ישראל" בשנת 1891 "רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך, - רק אלה אינם נעבדים, מפני שאין הערביים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק. ועל כן לא בכל יום אפשר למצוא אדמה טובה למקנה."

 

"רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה. כל ערי סוריא וארץ ישראל מלאים סוחרים ערביים, היודעים גם הם לנצל את ההמון..... אולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו..."

 

בשנת 1867 חיבר הסופר מארק טוויין את ספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש", בספר הוא מתאר בסרקסטיות רבה את אכזבתו מביקור זה:

"מכל הארצות, הנודעות בנופן המכוער, חושבני שזו ראויה לכתר האליפות. הגבעות קירחות ודהוהות

וחזותן עלובה. העמקים הם מדבריות מכוערות שבשוליהם צמחייה דלה עטוית עצב ויגון... כל קו הוא גס וכל תו הוא חד, אין פרספקטיבה – המרחק אינו מחולל כאן את קסמיו. זוהי ארץ שיממון, חסרת תוחלת ושברון לב".

עם זאת, יש לציין שטוויין לא סייר בישראל לאורכה ולרוחבה אלא הצטרף לטיול מאורגן נוצרישהתמקד באתרי הקודש הנוצריים: נצרת, הכינרת, ירושלים ובית לחם. השרון, השפלה ומישור החוף לא זכו לביקורו של טוויין.

 

מצד שני טווין קיימים גם רשמים חיוביים במסעו של טווין בארץ בפרק 52:

 

"The narrow canyon, in which Nablous, or Shechem, is situated, is under high cultivation, and the soil is exceedingly black and fertile. It is well watered, and its affluent vegetation gains effect by contrast with the barren hills that tower on either side"..."We came finally to the noble grove of orange-trees in which the Oriental city of Jaffa lies buried"

 

הסופר האמריקאי ביארד טיילור בספרו
 The Lands of the Saracen; or, Pictures of Palestine, Asia Minor, Sicily and Spain "
מתאר בשנת 1852 את עמק יזרעאל כ- "אחד המחוזות העשירים בעולם"...

"a huge green lake of waving wheat, with its village-crowned mounds rising from it like islands; and it presents one of the most striking pictures of luxuriant fertility which it is possible to conceive

 

==מסמכים רשמיים מתקופת המנדט==
 

על פי הערכה של המנדט הבריטי, אשר מובאת בדו"ח קריין-קינג משנת 1919, מתוך 647,500 תושבי פלשתינה, רק 65,000 יהודים.

על פי דו"ח המנהל האזרחי של פלסטין שנכתב על ידי הרברט סמואל בין השנים 1920-1921 נאמדה אוכלוסיתה של פלשתינה בכ 700,000 תושבים מתוכם כ- 76,000 יהודים. חשוב לציין שהדו"ח עושה את ההפרדה הברורה בין ירדן לפלשתינה. בפרק עשר של הדו"ח, ירדן מקבלת יחס ברור של ישות נפרדת מפלסטין. על פי הדו"ח ירדן מנתה באותה תקופה  כ- 350,000 תושבים.

המנדט הבריטי ערך שני מפקדי אוכלוסין: בשנת 1922 ובשנת 1931. על פי המפקד משנת 1922 היו בפלשתינה 757,182 תושבים מתוכם 590,390 מוסלמים, 73,024 נוצרים ו- 83,694יהודים.

על פי מפקד האוכלוסין, משנת 1931 היו בפלשתינה 1,033,314 תושבים, מתוכם 759,717מוסלמים, 91,398 נוצרים ו- 174,610 יהודים.

ג'סטין מקארת'י טוען שיש אי דיוקים במפקדי האוכלוסין הללו. למשל, הוא טוען כי מספר הנשים הצעירות, נמוך מדי ולמעשה בשנת 1922 היו בפלשתינה 640,798 מוסלמים, 76,194 נוצרים ו 94,752 יהודים ו-8,515 בעלי דתות אחרות (דרוזים, בהאיים וכדומה) ובשנת 1931, בפלשתינה היו 777,403 מוסלמים, 93,029 נוצרים , 176,648 יהודים ו 10,314 בעלי דתות שונות.

בשנת 1946, מספר תושבי פלשתינה נאמד על כ- 1,900,000 תושבים מתוכם 1,175,196 מוסלמים, 148,910 נוצרים, 602,586 יהודים ו- 15,657 בעלי דתות שונות.

 

==שאלת ההגירה הערבית==

שאלת ההגירה הערבית לאחר תחילת העלייה הציונית יצרה מחלוקת רבה. על פי הממצאים שמובאים במפקדי האוכלוסין של המנדט הבריטי, דו"חות שהוגשו על ידי המנדט אל חבר הלאומים, ועדת החלוקה של 1938 והועידה האנגלו-אמריקאית  הוסק כי הצמיחה של האוכלוסיה הערבית במהלך שנות המנדט היתה תוצאה של ריבוי טבעי ולא כתוצאה מהגירה משמעותית.

הסטיסטיקן והדמוגרפר האיטלקי, רוברטו באצ'י הסיק כי אכן היתה הגירה ערבית קטנה אך משמעותית שלא היתה רשומה. עם זאת,  הוא טוען שהיא נעמדה על כ-900 מהגרים בשנה ומעריך כי בין השנים 1931-1945 היגרו לפלשתינה כ- 13,500 ערבים ממדינות שכנות.

התיזה המרכזית של ג'ואן פיטרס בספרה "מאז ומקדם" היא שכיוון שבתחילת תקופת המנדט היו כ 92,000 נמוכה של ערבים (ראה דמוגרפיה בתקופת השלטון העות'מני) ובשנת 1948 היו כ- 1,300,000 ערבים, ההסבר היחידי לעליייה חדה שכזו הוא הגירה בלתי לגלית שלא נרשמה על ידי השלטונות. לאורך ספרה, פיטרס, מביאה ציטוטים של אנשי המנדט וחברי ועדות שהגיעו לפלשתינה ומביאה ציטוטים שלא מפריכים את האפשרות של הגירה שכזאת. (לרוב הציטוטים מעוותים ומוצאים מהקשרם כפי שיעקב פורת ונורמן פינקלסטין טוענים ומדגימים) .

פינקלסטין ופורת טוענים שהריבוי הטבעי בחברה הפלסטינית השתנה באופיו מהריבוי באזור זה לפני המאה התשע-עשרה. הסיבה לכך נובעת מירידה בשיעור התמותה עקב שינויים מודרניים ואדמנסטרטיביים בתחום הרפואה, כמו למשל ההסגר הרפואי (Medical Quarantine) והילודה הגבוהה המאפיינת את החברה הערבית שמורכבת בעיקר מאיכרים.

מתוך הדו"ח האנגלו-אמריקאי עולה כי "בין השנים 1934-1936 היתה הגירה ערבית מאסיבית שהגיעה ב"בום" בעיקר מסוריה, אך עקב ההפרעות בין השנים 1936-1939 הביאה לחזרה של אותם אנשים כולל חלק ניכר מהחברה הפלסטינית שחשבה שיהיה זה זהיר לחיות בסוריה ובלבנון לתקופה" (מעניין לראות שפיטרס בספרה מצטטת את אותו מקור אך רק את החלק הראשון ושומטת את החלק שמדבר על החזרה של אותם מהגרים).

 

הגירת החורנים- פיטרס מצוטטת את טאופיק אל-חורני, מושל חורן בשנת 1934 האומר כי בין 30,000 ל-35,000 היגרו מחורן לפלשתינה בשנת 1934 והם למעשה התיישבו בפלשתינה. את הפרט הזה פיטרס מצוטטת מתוך דו"ח המנדט La Syrie, אך היא לא עושה את הקישור בין ציטוט זה לבין הדו"ח האנגלו-אמריקאי שמונה מספר הגירות מאסיביות באמצע שנות השלושים אך עם זאת, מספר על חזרה הדרגתית בין השנים 1936-1939. פיטרס אמנם לא שוללת לגמריי את החזרה של החורנים ומצוטטת חייל מתוך תזכיר בריטי המספר כי "128 חורנים חזבו היום ועוד רבים צפויים לעזוב מחר" . תזכיר נוסף, שאותה פיטרס לא מציינת, מספר כי החורנים מבקשים לחזור ולהישלח חזרה לביתם כיוון שאין מקומות עבודה והם אינם מעוניינים להיות מעורבים בבעיות נוספות".

 

גד גילבר, בספרו Ottoman Palestine 1800-1914  מתאר את צמיחתה וההתפחותה של פלשתינה, למעשה החל מאמצע המאה התשע עשרה ומייחס את הצמיחה להתפתחות התעשייתית, למשל אוניות הקיטור שתרמו למסחר בנמלים והתפתחות מסילת החיג'אז שהוקמה בשנת 1905. כדוגמה, בשנת 1894 עגנו 1,357 אניות בנמל יפו.

להלן גרפים הלקוחים מהמכון לאסטרטגיה ציונית

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​





 

ביבליוגרפיה:

Gad Gilbar - Ottoman Palestine 1800-1914

Norman Finkelstein - Image and reality of the Israel-Palestine conflicts

 Gudrun krämer -A history of Palestine –P.183 

David Grossman - Rural Arab Demography and Early Jewish Settlement in Palestine

Kemal H.Karpat – Studies on Ottoman Social and Political History - P.799

 

Kemal H. Karpat (1978). Ottoman Population Records and the Census of 1881/82–1893. International Journal of Middle East Studies, 9, pp 237-274

 
למאמר נוסף בנושא