Darmstadt School

לאחר מלחמת העולם השנייה הפכה העיר דרמשטאדט שבגרמניה לבירת המוזיקה המודרנית ונערכו בה סמינרים למוזיקה חדישה. ההוויה המוזיקלית שהתפתחה בדארמשטט שללה כל ביטוי למה שאינו מודרניסטי, דיסוננטי, מורכב וחריף. מלחינים צעירים כמו פּייר בּוּלֶז, יָאנִיס קסֶנָאקיס, לואיג'י נוֹנוֹ וקארלהיינץ שׁטוֹקהָאוּזֶן מצאו את המוזיקה של שנברג כמיושנת ונשאו את עיניהם דווקא אל אנטון וברן (מלחין האסכולה הוינאית השניה הנחשב ליותר מאופק ושכלתני).
פריצת הדרך האמיתית בדארמשטט הגיעה עם בואו של מסיאן בשנת 1949 שהציג את יצירתו "מודוס של משכים ועוצמות". המלחין הצרפתי אוֹלִיביֵה מסיאן היה הראשון שהחל לעשות ניסויים בסריאליות, יצירה המתבססת על שורות מוכנות, לא רק של גבהי צליל (בדומה לשיטה הדודקפונית) אלא גם של משכי צלילים ועוצמות. המלחינים הצעירים בדארמשטאדט מצאו במסיאן את מה שחיפשו, תהליך הלחנה קר, מחושב ונטול רגש. בולז, שטוקהאוזן וחבריהם החלו לכתוב יצירות סיארליות שבהן המבנים הטרום-הלחנתיים חשובים יותר מהיצירות עצמן, תוך כדי שהם נמנעים משאלות אסתטיות הנובעות מראיית המוזיקה כאמנות המבטאת רגשות.